המכון הבין-לאומי לחקר השואה

קאונוס (קובנו ביידיש), מחוז קאונוס, ליטא. היהודים התיישבו לראשונה בקובנה בשלהי המאה ה-14, למרות שרשות רשמית הוענקה להם רק בראשית המאה ה-18. בין המתיישבים היהודים הראשונים היו שבויים ממלחמת קרים. תושבים לא-יהודים התנגדו למאמצים שעשו בני האצולה, שרצו לעודד את ההתיישבות היהודית כאמצעי לעידוד צמיחה כלכלית. כאשר היהודים נרדפו או גורשו, הם ברחו לאזור פרוורי, למקום ששמו סלובודקה, מעבר לנהר ויליה (Viliya), שנשלט על ידי משפחת רזיוויל. במשך הזמן, הפכה סלובודקה ששמה בליטאית וויליאמפולה (Vilijampole), לחלק של קובנה, אבל תולדותיה כהתיישבות יהודית עם בית כנסת מהמאה ה-16, קודמת לזו של קובנה. היהודים שיחקו תפקיד מרכזי בקובנה בתור סוכני מכס וגובי מסים. בסוף המאה ה-15, התנצר אברהם יוספוביץ', סוכן מכס יהודי, ומאוחר יותר היה לשר האוצר הליטאי. חרף התנצרותו, הוא נלחם נגד צו שהורה על גירוש היהודים משנת 1495. בסופו של דבר, זכו היהודים בתחילת המאה ה-18 בזכות לגור בקובנה וזאת משום שהם הסכימו לשלם מס מיוחד. שני רבנים כיהנו בקהילה באותה העת, ואולם הם עזבו לאחר שארעה שריפה ב-1731. המלחמות נגד שוודיה בשנים 1700-1715 החריבו חלק מהעיר קובנה והפכו אותם לעיי חורבות. יהודים בעלי יוזמה קנו את השטח ובנו אותו מחדש. ב-1753 גירש ראש העיר את היהודים ואולם נציג הכתר בקובנה נתן ליהודים רשות להתיישב בשטח שלו, שהיה בשליטת המלך. עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר שברחו היהודים עקב פוגרום ב-1761, הורתה חצר המלכות על חזרתם לקובנה, על שיקום רכושם, ותשלום פיצויים בעבור הנזקים שנגרמו, ואילו ראש העיר קיבל עונש של שבועיים מאסר. מאורעות אלה נרשמו ב"מגילת קובנה" ונקראו מדי שנה בשושן פורים. בין הבולטים במלחמה נגד הגירוש היו אברהם ומשה סולובייצ'יק, שני אחים שהיגרו לקובנה מבריסק (ברסט-ליטובסק) באמצע המאה ה-18. הם היו בין אלה שקנו רכוש שנהרס כדי לשקמו. משה היה אב למשפחה רבנית ידועה. ב-1797 מנתה האוכלוסייה היהודית 1,508 נפש (18% מסך האוכלוסייה הכוללת). עד 1798, הפכה קובנה לחלק מרוסיה ולמרות שהצאר פאבל הראשון קבע שמותר ליהודים לנהל את עסקיהם בכל חלקי העיר, הדבר התבצע באמצעות שוחד. ב-1839 זכו היהודים בזכות להשתתף בבחירות העירוניות וב-1861 הם הצליחו להתגבר על שנים של התנגדות מצד תושבי קובנה, וקיבלו זכות לצאת מהגטו. בית הכנסת הראשון בקובנה נוסד על ידי משה סולובייצ'יק ב-1772. במשך שנים רבות הקהילה בקובנה הייתה תלויה מבחינה חוקית בסלובודקה בעניין של טכסים דתיים. עד 1790 התפתח בקובנה גרעין של חינוך ורווחה חברתית. עד 1860 עבדו 39 איש בארגון. בית הכנסת "אהל יעקב", שהוקם ה-1871, נהנה ממוניטין בין הנוצרים והיהודים כאחד בשל הרמה הגבוהה של המוזיקה החזנית. הרב יצחק אלחנן ספקטור (1864-98), שנחשב מכובד מאוד בקובנה וגם מחוץ לליטא, תמך בתנועת חובבי ציון ובתנועת ההשכלה, והפגין יד רכה בעניינים הלכתיים שונים. הוא גם היה מנהיג המאבק נגד צווי הצאר האנטישמים, והוא שהדליף מידע על אודות צווים אלה למדינות המערב, וביקש את התערבותן. המערך של מרווחה מחברתית הרחבה של הקהילה כלל גם בית חולים. בית החולים הוקם לראשונה ב-1807; הוא הורחב מאוחר יותר ונוספו לו מתקני אשפוז בעבור 70-80 חולים. במחצית השנייה של המאה ה-19 סיפקה הצמיחה הכלכלית של ליטא הזדמנויות רבות ליהודים לקידום עצמי. רבים מהם היו סוחרים שסחרו במוצרים חקלאיים, עץ, פשתן, גרעינים, ביצים ובקר. רב בתי החרושת הגדולים יותר היו בידי נוצרים, ואלה סרבו להעסיק יהודים. המצב הכלכלי של הפועלים ושל בעלי המלאכה היהודים היה קשה ובשנות ה-80 של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, רבים מהם היגרו. קובנה, שהייתה ממוקמת סמוך לגבול גרמניה, הושפעה במאה ה-19 ממאבקי התרבות בין יהודית גרמניה לבין החרדים ונאמני ההשכלה. אחד מסופרי ההשכלה הראשונים, אברהם מאפו (1808-67) נולד בקובנה וחי שם במשך רוב ימי חייו. סלובודקה הפכה למרכז לחינוך יהודי מסורתי, שהתרכז בעיקר סביב ישיבת אור חיים, שנוסדה ב-1863, וישיבת חפץ חיים. הדרישות הקפדניות של נאמני תנועת המוסר הובילו להקמת ישיבת כנסת ישראל על ידי נאמני תנועת המוסר, בעוד שמתנגדי התנועה הקימו את ישיבת בית יצחק, על שמו של הרב ספקטור. התנועה הציונית החלה להתארגן בקובנה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19. ב-1908 הקימו הציונים את ספריית אברהם מאפו, אחת הספריות החשובות בליטא, שהתקיימה עד מלחמת העולם השנייה. (אחרי השואה, אלפי ספרים מספרייה זו הועברו לספרייה הלאומית בירושלים ולספרייה העירונית בדימונה). קובנה הייתה גם מרכז חשוב לפעילות תנועת הבונד לאחר מעצר מנהיגי התנועה בוילנה ב-1895. האוכלוסייה היהודית ב-1897 מנתה 25,44 נפש (36% מתוך האוכלוסייה הכוללת), וצמחה ל-40,000 נפש ב-1914. במאי 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר ליטא הייתה תחת שלטון רוסי, גורשו היהודים מקובנה לרוסיה, וחלקם עברו לוילנה. כאשר כבש הצבא הגרמני את קובנה בספטמבר 1915, אלה שחזרו מווילנה מצאו כי הבתים, החנויות, ובנייני הקהילה נבזזו. מסוף המלחמה ב-1918 ועם הקמתה של ליטא העצמאית, ועד 1923, רבים שבו מרוסיה. ב-1918, לאחר נסיגת הרוסים, התקיימו בחירות בדצמבר, ונבחרה מועצה עירונית של 71 חברים, ביניהם 22 יהודים. היהודים המשיכו לשחק תפקיד בולט בחיים הציבוריים בקובנה עד 1926, כאשר קבעו לא-יהודים כמה הגבלות וזאת על מנת לצמצם את השפעתם. אף על פי שהיהודים הצליחו במקצועות רבים, הם הצליחו במיוחד במסחר, בעיקר בטכסטיל, חומרי בניין, עצים, ויבוא של מוצרים תעשייתיים. עד לשנות ה-30 של המאה ה-20, החל מצבם הכלכלי להידרדר כתוצאה מפריחת האנטישמיות ואמצעים שונים שננקטו, בעידוד השלטונות, כגון חרם עסקי, איסור על שחיטה כשרה ופרסום שלטים בעברית, הפרדה בין הסטודנטים היהודים והלא-יהודים באוניברסיטאות, ובאמצע שנות ה-30 –קביעת מכסות למספר הסטודנטים והמרצים באוניברסיטאות. ההגירה לארץ ישראל, דרום אפריקה וארצות אחרות , נוסף על ירידה בילודה, גרמו לירידה באוכלוסייה היהודית. מערכת החינוך כללה גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים, וסמינרים למורים. מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19, יזמה רשת "תרבות" את הקמתם של כמה בתי ספר עבריים, כולל שני בתי ספר תיכוניים וסמינר למורים. חלק מהמורים והמנהלים ייהפכו מאוחר יותר למחנכים נודעים בארץ ישראל (ד"ר שוובה, ד"ר צ'רני, ד"ר ברמן, ואחרים). מאוחר יותר הוקמו בתי ספר יסודיים ותיכוניים של רשת "יבנה". בית ספר ע"ש שלום עליכם ביידיש כלל גן ילדים, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, וספרייה. אורט הפעילה בית ספר מקצועי. חיי התרבות בקובנה היו עשירים. כמה עיתונים וכתבי עת, בעיקר ביידיש, הופיעו בקביעות, ובכלל זה ה"יידישע שטימה", עיתון יומי ציוני שנוסד ב-1919, והחל מ-1933 -"אונזרה מומנט", שיצא לאור על ידי הרוויזיוניסטים. שני תיאטראות פעלו בקובנה, ותיאטראות מחוץ לארץ, כמו הבימה והתיאטרון של אידה קמינסקה, גם הם הציגו בעיר. בקובנה ובפרווריה פעלו כ-40 בתי כנסת וישיבות. ב-1924, העבירה ישיבת כנסת ישראל 100 תלמידים לחברון שבארץ ישראל בשל סירובה של ממשלת ליטא לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי. שירותי הרווחה בקובנה כללו את בית החולים "ביקור חולים", שהיה אחד מבתי החולים הגדולים בליטא ששירת יהודים ולא-יהודים כאחד. ב-1927, הביא ד"ר ס. להמן, מנהל מוסד ילדים בקובנה, להגירתם של כ-100 ילדים לבן שמן בארץ ישראל, שהפך למבשר כפרי עליית הנוער בארץ. התנועה הציונית נהנתה מתמיכה סוחפת ולכל המפלגות היו סניפים בקובנה. מנהיגים ציוניים בולטים מארץ ישראל ביקרו בקובנה, ובכלל זה ז'בוטינסקי, בן-גוריון, ביאליק, שניאור, טשרנחובסקי, וכ"ו. עם סיפוח ליטא לברית המועצות ב-1940, הולאמו העסקים, צעד שפגע בעיקר במעמד הביניים היהודי. פעילות ציונית ויהודית נאסרה. חלק מהארגונים והפעילויות המשיכו במחתרת. יהודים רבים, שנחשבו עתה כ"אויבי העם", נאסרו וחלקם יצאו לגלות.
הראה יותר